לטחנת הקמח של חוות הר־סיני קוראים "שירת הדגן". מדובר בעצם בחדר אחד, לא גדול במיוחד, עם ריח טוב של קמח טרי, מלא ואורגני (יש לזה ריח, באמת); ובאדם אחד - אשריאל דרעי, שהוא המנהל, איש השיווק וגם הפועל שטוחן את הגרעינים ואורז את הקמח.
הוא הגיע לכאן למען האידיאולוגיה והעבודה, נשאר בגלל האהבה: היום הוא נשוי ללאה, בתה של דליה הר־סיני. החיטה הנטחנת כאן, מסביר לנו דרעי, "היא חיטה אורגנית, ארץ־ישראלית, מעבודה עברית. אנחנו קונים אותה משדה־אליהו, טוחנים ומשווקים".

שקט מאוד בפינה הפשוטה הזו, הנחבאת בגבעות הצחיחות שמאחורי היישוב סוסיא. ציוץ ציפורים, רוגע מדברי, ובית ציורי מוקף בצמחייה ירוקה. מי השתייה מגיעים מבור המים המקומי, את התאנים הטריות אוֹרים מהעץ.

חיטה לא מגדלים כאן, אלא בעיקר צאן, וגם כמה דונמים של זיתים. מהחלב מייצרים גבינות, מהמטע קצת שמן זית. החווה כולה קטנה למדי, אבל הבשורה שיצאה ממנה היא גדולה. משפחת הר־סיני היא חלוצת התפיסה האומרת כי ההתיישבות היהודית המתחדשת ביו"ש צריכה להיות גם חקלאית. חקלאות תנ"כית כזו, שורשית, מחוברת לטבע. בצד החזון האופטימי חוו כאן במשך השנים גם לא מעט רגעי אסון ושפל, אבל היום החקלאות היהודית ביו"ש היא אכן כבר עובדה מוכרת.

"כמעט כל רועה שתדברי איתו ביהודה ושומרון, עבר פה", אומרת דליה הר־סיני. "אפילו אברי רן ואשתו
שרונה. את הלַבַּנֵה הראשונה שלה היא הכינה אצלנו. המהפכה יצאה מפה, הקדמנו את זמננו בהמון תחומים.
דברים שהיום אנשים מבינים, רוצים, אנחנו דיברנו עליהם אז".

שהעצים לא יתפנקו
נדמה שיחסית לסערות העבר העניינים כאן רגועים למדי, למרות סכסוכי הקרקעות שמדי פעם עדיין מתלהטים סביבה. הסערה האחרונה שפקדה את החווה היא סערת לב מהסוג המרגש. בשבוע שלפני ראש השנה נישאה דליה לבחיר לבה דוד, תושב היישוב הסמוך ליבנה. אנחנו פוגשים אותה ימים אחדים לפני המאורע, כשהיא יושבת על מזרן בסלון הבית, בת 60 אך קלילה כבת 16. נכדתה התינוקת מגרגרת בנחת בסמוך. בקול שקט מסבירה דליה שהבית שלה הוא בעצם שני קרוואנים שחוברו באמצעות מבנה, בשיטת עשה זאת בעצמך. את הרצפה יצק יאיר ז"ל, בעלה הראשון. חבר נוסף בנה את התקרה. הכול חלק מאותה השקפת עולם של צניעות וקיימות.

"שנינו, יאיר ואני, במקור מעמק חפר. בני מושבים עם רקע חקלאי", חוזרת דליה לתחילת הדרך. "התחלנו תהליך של תשובה אחרי שכבר היינו נשואים והורים לילדים. עברנו לבית־אל, גרנו שם ארבע שנים, אבל הבנו שאנחנו רוצים לעשות חקלאות ובית־אל זה לא המקום המתאים. יצאנו לחפש, ומצאנו את סוסיא בהר חברון. היו כאן אז עשר משפחות. עדרי הצאן של הערבים הגיעו עד חבלי הכביסה של היישוב, למרות שהשטחים מסביב היו אדמות מדינה. אחרי שיאיר התהלך עם הרועים הערבים פה ולמד מה הם עושים, הוא הגיע
למסקנה שהדרך לשמירה על הקרקעות תהיה גידול צאן".

היה לכם ניסיון בתחום?
"לא. היינו הראשונים ביהודה ושומרון, לא היה אף אחד שעסק בזה. בהתחלה הרימו גבה בהתיישבות – 'רעיית צאן זה רק לערבים, מה פתאום יהודים מגדלים עזים וכבשים?' - אבל יאיר לא ויתר וקנינו עדר קטן. זה היה לא פשוט, עורר מחלוקות עם השכנים ביישוב, כי הצאן אכלו להם מהגינות. עם הערבים היו יחסים של כבדהו וחשדהו. מאוד החמיא להם בהתחלה שיאיר הולך בעקבותיהם, הוא אפילו למד ערבית על בוריה בשביל זה. אבל אחר כך הם ראו שבדרך הזו אדמות חזרו לידינו, ופחות התלהבו".

בהמשך התרחקו בני המשפחה מעט מהיישוב, והקימו את החווה שלהם בשטח הפתוח. זו הייתה למעשה ה"גבעה" הראשונה ביו"ש, הרבה לפני שמישהו נקב במושג "נוער הגבעות". "יאיר היה יוצא בכל יום עם העדר למרעה מסביב לסוסיא, ולאט־לאט הערבים נסוגו אחורה", מספרת דליה. "בתהליך של 17 שנה, בהדרגתיות, הגענו למציאות שאין לה אח ורע ביהודה ושומרון, עם עשרת אלפים דונם של מרעה וגידולים".

בחווה שלהם הם התבססו על חקלאות בעל. "למדנו מהפלאח הערבי לסמוך על מטר שמיים. בכביש 60 רואים לאורך הדרך כרמים, שדות, הכול ירוק, ואת אומרת לעצמך - מאיפה? כשהגענו לראשונה לאזור, עצרנו ליד איזה גן ירק, חיפשנו צנרת השקיה, טפטוף, משהו. שאלנו את הפלאח שעבד שם מאיפה מגיעים המים, והוא הצביע למעלה ואמר 'מן אללה'. אמרנו - אבל הגשם האחרון ירד פה לפני ארבעה חודשים, מה הקשר? ואז הוא הסביר לנו את כל השיטה של חקלאות בעל, שהם לא המציאו אבל שימרו. איך להגן על הצמחים, איך לאגור מים, איך לחפור תעלות, המון שיטות.

"חקלאות בעל היא לא חקלאות מוזנחת. מדובר בהרבה עבודה, אבל ידענו שזו האמת ושזה נכון ומתאים לארץ ישראל, שהיא 'ארץ הרים ובקעות, למטר השמיים תשתה מים'. עץ שמושקה מהגשם מניב פחות פרי, אבל הוא הרבה יותר בריא, הרבה יותר חסון. השורשים שלו מעמיקים, הפירות שלו לא נגועים, אין לו מחלות. עץ שמושקה בצורה מלאכותית הוא מפונק. גם העדר שלנו גדל כך: חולבים באופן ידני, ונותנים לוולדות לינוק חודשיים אחרי ההמלטה. לא כמו מקומות אחרים, שמיד מפרידים את הוולד כדי לקחת את החלב. אנחנו אמנם מפסידים את החלב בחודשיים האלו, אבל זה יותר טבעי ככה".

ארבעה שורשים
יאיר הר־סיני נהג ללבוש בגדים מצמר טבעי, לשבת בעיקר על הקרקע ולהשתמש בחשמל שהפיק משבשבות רוח. הוא גם סירב בעקביות לשאת נשק. "יאיר הבין שכל פלאח ערבי מתקיים מארבעה שורשים: דגן, תירוש, יצהר ובהמה", אומרת דליה. "דגן - זה חיטה לצורך האדם ושעורה לצורך הבהמה. תירוש - אלה ענבים, צימוקים, דיבס (דבש ענבים). יצהר - זה שמן זית. ובהמה - עזים לחלב. החלטנו שגם אצלנו יהיו ארבעת השורשים. זרענו שדות חיטה ושעורה, נטענו כרמי זיתים וענבים. הרעיון היה להגיע בכל אחד מהשורשים למוצר המוגמר. לאפות לחם, להכין גבינות במחלבה הביתית שלנו. הקמנו בית בד קטן, יאיר בנה גם יקב קטן ליין, אבל ראינו שיין דורש הרבה מיומנות בהכנה, אז עברנו לייצור תירוש, מיץ ענבים אורגני. יצא מאוד טעים", היא מחייכת. "חשבנו שנוכל לגדל בעצמנו חיטה, אבל בהמשך הבנו שאין פה כמות מתאימה של משקעים, והחיטה לא מצליחה לפתח מספיק גלוטן. לכן המשכנו לגדל שעורה, ואת החיטה אנחנו קונים. הכנסנו לטחנת הקמח גם קמחים כמו כוסמין ושיפון, שהיום הם פופולריים, אבל אז מי הכיר אותם. והכול בטחינת ריחיים, עבודה עברית מהתחלה עד הסוף".

אבל ביום קיץ חם אחד בשנת 2001 , נגדע החלום באכזריות. העדר חזר לבדו לחווה בשעת ערב, בלי יאיר. דליה ותשעת הילדים הבינו מיד שקרה אסון; יאיר כבר התריע לפני כן כי קיבל איומים על חייו. אחרי חיפושים נרחבים מצאו אותו מת. רוצחים פלסטינים ירו בו מאחור מטווח קצר, דקרו אותו והותירו אותו בשטח, מתבוסס בדמו.

היה לך ברור שאת ממשיכה עם החווה גם אחרי הרצח?
"באותו רגע לא חשבתי על כלום. יש לי תשעה ילדים שיהיו בריאים, ועד אז עסקתי רק בזה - טיפלתי בילדים. הריון, הנקה, והכול הרי אני מייצרת לבד בבית. אלו היו כל החיים שלי, לא הייתי אשת חוץ. "עניין החווה התעורר בהלוויה. הייתה שם הרבה התלהמות, זו הייתה תקופה נוראית בארץ. כל שני וחמישי נרצחו יהודים. נשמעו קריאות לנקמה, צעקות. ואז פתאום כאילו משהו ירד אליי מלמעלה, אומץ ורצון שהגיעו משמיים. אמרתי באותו מעמד שמי שרוצה לנקום, שיידע שהנקמה האמיתית היא להמשיך בעבודה. שלא ניתן להם את התחושה של 'רצחת וגם ירשת'. אמרתי שאין ספק שבלי רועה ובלי עדר, כל השטחים ייעלמו לנו. אם רוצים לנקום, זו הדרך. והייתה התגייסות מדהימה. מכל הארץ, צעירים ומבוגרים באו לעזור, דתיים וחילונים. אנשים שבאו וחיו פה איתנו".


הכבשה של השופט חשין
במשך השנים התקבצו אל החווה גם אנשים אובדי דרך, שבאו כדי למצוא שלוות נפש בעבודת האדמה. ודליה טיפחה את כולם, נתנה קורת גג ואוזן קשבת. "היום אני גרה בבית רק עם בני הצעיר, בן 17 , ויש לי עוד בן חייל שמתגורר פה. בנוסף יש כאן חושה, שבה גר הרועה. אבל באותה תקופה, אחרי הרצח, הבית היה עדיין מלא ילדים, והיו מתנדבים שחיו פה, היה שוקק. הגיעו אנשים מהקצוות של החיים, ונתתי להם בית, משפחה, פינה חמה. ניהלתי את העסק מכל הבחינות. לא היה קל.
"מתישהו הבנתי שזה לא כלכלי. המתנדבים היו חסרי ניסיון. כל פעם הייתי צריכה ללמד מחדש את העבודה, לבשל לכולם, לדאוג, לארגן פה הכול, ותוך כדי גם לגדל ילדים שאיבדו אבא".

משבר לא פשוט התרגש על החווה בליל סופה וסער בחורף 2010 . "באותו לילה היה קור נורא, רוחות ואבק. מזג אוויר לא נעים בכלל. נכנסתי לישון, התחפרתי במיטה. החדר שלי נמצא שלושה מטרים מהדיר, יש דלת זכוכית, ומדי פעם הצצתי וראיתי שהכול שם שקט ורגוע.
"בחמש בבוקר התעוררתי, הסתכלתי החוצה ולא ראיתי את הכבשים. חשבתי שאולי קר להן והן מצטופפות ולא יוצאות, למרות שזה לא אופייני להן. בכל זאת לא נלחצתי עדיין, כי היה באמת מאוד סוער. ואז הצצתי שוב ועדיין לא ראיתי כלום. נעלתי מגפיים וניגשתי לדיר. הוא היה ריק. לא הבנתי: השער סגור, אתה מרגיש כאילו העדר נעלם ועלה לשמיים. עלה לעוֹלה. הלכתי שוב לשם ולכאן, וכלום. בדקות הראשונות לא הצלחתי לחשוב שזו גנבה. הלכתי בתוך הראש שלי לכיוונים הזויים, עלו לי כל מיני מחשבות משונות, עד שאמרתי לעצמי - כל הצאן נגנב".

אחרי המכה הזו היא כמעט התייאשה. כמעט אמרה די. "הצבא חיפש את העדר והתלוויתי למחפשים, אבל
לא מצאו כלום. הגשם טשטש את כל העקבות. 170 ראש הלכו, הפסדנו פה הון. לא ידעתי איך עושים דבר כזה עוד פעם, מאיפה יהיה לי כוח להתחיל שוב. אבל עם ישראל לא ויתר לי". מבצע התרמה מהיר התארגן למען החווה. "הסיפור שלנו התפרסם, וזרמו לכאן כספים מכל הארץ ומכל גוני האנשים, גם מהצד השני של המפה הפוליטית. אפילו השופט מישאל חשין תרם כבשה. בכולם זה נגע. בכסף שנאסף קנינו כבשים משובחות מעין־חרוד".

אבל הצרות סירבו להסתיים. "לאחר שהצאן הגיעו ושוב היו חיים בדיר, הוצאנו אותן בהתרגשות לשטח, ולמרבה ההלם הן לא הורידו ראש לאדמה. העדר כולו היה כבשים שהתרגלו לאכול מאבוס. אני לא ויתרתי
להן, אמרתי - אתן תאכלו מהמרעה. הייתי בטוחה שתוך יום־יומיים הן יהיו רעבות ויאכלו. הרי אמור להישאר
אצלן משהו טבעי, איזה אינסטינקט. אבל הן לא אכלו. נהיו ממש אנורקטיות. כשהבנתי, זה כבר היה מאוחר מדי. הן רזו ורזו ולא יכלו לאכול, גם בדיר כבר לא אכלו. לא נשאר מהן הרבה. זה היה נורא".
גם מהמכה הזו הצליחה איכשהו החווה להתאושש במשך הזמן ולהרים ראש. היום יש בדיר כ־ 110 עזים וכבשים, שיוצאות למרעה בכל יום. "מאז הגנבה הגדולה יש מערכת אזעקה, ואני ישנה ליד מסך שמחובר למצלמה. בלילות סערה מישהו תמיד נשאר ער בדיר כל הלילה".

אובמה מוטרד
מה שעדיין מעכיר את הקיום בחווה הם סכסוכי הקרקעות המובאים לפתחו של בג"ץ, שלא מכיר בזכות החזקה על הקרקע, וגם פעילי שמאל קיצוני, שלדברי אנשי החווה יזמו כמה עימותים מצולמים. "בהתחלה ניסיתי מאוד לדבר עם פעילי השמאל", מספרת דליה. "באתי בטוב, אבל ראיתי שהם מתייחסים אליי כאל איזשהו יצור מפלצתי, והבנתי שאין עם מי לדבר. במשך שנים הם באים בשבתות ומנסים למשוך אותנו לסיטואציות מביכות, כדי לתפוס אותנו בצילומים שלא מוסיפים כבוד".

"זה הזוי, אפילו אובמה בנאומים שלו מזכיר את סוסיא", מעירה חנה, בתה של דליה. המאהל הערבי הסמוך, שהמנהל האזרחי רוצה לפנות, הוא שהצליח לעלות על סדר יומו של נשיא ארצות הברית. "כאן בארץ יש רבים שלא מכירים את המקום, אבל אצל אובמה הערבים של סוסיא הם נושא מרכזי".
לאחרונה, בתום שנים של עבודה אינטנסיבית ונשיאה בלעדית בכל האחריות לתפעול המקום, החליטה דליה להפחית קצת מהעול שעל כתפיה. כמו טחנת הקמח, גם העדר עבר לטיפולו של אחד מחתניה. "יעקב, שנשוי לחנה, דואג לצאן. זה משא מאוד כבד שירד ממני. בעלי חיים אי אפשר להזניח אפילו לכמה שעות, זו עבודה שלא נגמרת. "תקופה ארוכה מאוד הפעלתי את כל המערכת הגדולה שאת רואה כאן. ניהלתי את החווה, את הבית, חיתנתי שבעה ילדים, הייתי בכל הלידות של הנכדים. ככה היו חיי, ואני שמחה על כל מה שעשיתי. הכול העשיר אותי, קמתי כל בוקר במרץ. אבל לפני כשנתיים הוצאתי את עצמי לפנסיה מוקדמת".

היא חיפשה ללמוד "משהו שימלא אותי", ונרשמה לקורס מורי דרך. "זה קורס תובעני מאוד. הלכתי רק בשביל הנשמה, ובסוף מצאתי את עצמי נשאבת אל הרצון להצליח ולהוציא תעודה. זה היה מאתגר, אבל עמדתי במשימה". ואז הגיעה גם אהבה חדשה. "כל השנים לא רציתי בכלל להתחתן. לא הייתה לי הפניוּת הזו. היו לי משפחה מקסימה וחווה, הייתי מאוד עסוקה, ולא נשארה זמינות לשום דבר אחר".

דוד, היא מספרת, שמע עליה, ורצה לבחון אפשרות להיכרות. הוא הגיע לחווה לכאורה כדי לקנות גבינות. דליה, שהתכוננה אז למבחן גדול, הפנתה אותו לאחד החתנים שיסייע לו עם הגבינות. אבל הוא שאל על החווה והתעניין, והיא, למרות חוסר הזמן, ישבה והסבירה לו על העקרונות שמאחורי המקום, "כי זה בנשמה שלי". אחרי שבוע דוד התקשר, אמר שהזדמן לאזור וביקש להגיע שוב. מתישהו, אחת הבנות של דליה שמעה אותם משוחחים, ואמרה לאמה כי עושה רושם שלאורח יש כוונות רומנטיות. דליה סירבה לראות, עד שדוד התקשר והזמין אותה לבוא עמו להופעה. היא הבהירה אמנם שהיא לא בעניין, אך הוא התמיד והגיע מדי שבוע, במשך חודשים, רק כדי לשבת ולשוחח. "בסוף הלב נסדק. תמיד נפגשנו בבית, ופתאום הרגשתי שאני רוצה לשבת במקום אחר, שבו לא כולם מסתובבים סביבנו. הרגשתי שאני מתגעגעת במשך השבוע".
הקשר עם דוד - שדליה מגדירה אותו "לא אדם דתי אבל מאוד יהודי" - התפתח והוביל לחופה שנערכה בבית כנסת עתיק מול היישוב ליבנה. "אנחנו נגור בשני מקומות, כאן ובבית של דוד. הבית הזה בחווה הוא בית של המשפחה, אצלו הבית ריק".

גם סדר היום שלה יתפוס כנראה כיוון מחודש. "אני עדיין לא יודעת אם אעבוד כמורת דרך. נראה. יש לי גם בת שסיימה את הקורס, והיא רוצה לעשות משהו ביחד. אולי נתחיל שתינו איזה מיזם יפה. אולי נביא אנשים לטייל כאן אצלנו, להכיר את חבל הארץ הזה, שחשוב לשמור עליו".


Comments

חיפוש לפי קטגוריה

תמונות